פרסום ויראלי

שני סגנונות ויראלים על שולחן הניתוחים

סרטים ויראלים

כשאנחנו מדברים על תופעות ויראליות אנחנו מדברים על תוכן (לרוב סרטים) שמופצים למקסימום גולשים במינימום זמן.

בניגוד לפרסום המסורתי שנשען על רכישת מדיה/זמן אוויר, הפרסום הויראלי מופץ ע”י הגולשים עצמם ובכך הופך לדובדבן שבקצפת – איזה מותג לא היה רוצה שקהל היעד שלו יעביר את המסר שלו בצורה אפקטיבית וללא הצורך בתשלום היקר של המדיה (זמן אוויר).

אז איך הופכים סרט לויראלי?

בפוסט הקרוב אנסה לנתח שני סגנונות שונים בתכלית שהוכיחו את עצמם מאז שפייסבוק המציאו את ה-Share:

1. Evolution of Dance

ריקוד הוא אחד הז’אנרים המדבקים ברשת מאז המצאת היו טיוב.

כולנו זוכרים לטובה סרטוני ריקוד שהפכו לסנסציה ויראלית דוגמת The Evolution of dance   שנהנה מ-267,000,000 צפיות ורק Gangam style  הצליח להדיח אותו מרשימת הסרטים הויראלים ביותר ברשת.

או סדרת הסרטים ?Where the hell is Matt בהם רואים את מט רוקד בעשרות מדינות בקליפ אחד. הסרטון שיגע את הרשת, הפך את מט מעובד מחשבים אפרורי לכוכב רשת והמותג Mentos אימץ אותו לעוד 4 סרטים שצולמו ברחבי העולם כולו.

הריקוד הוא מדבק, הוא חגיגה של החיים והכי חשוב הוא מקיים את החוק הראשון בעולם הויראלי – הריקוד עוקף את חסמי השפה. אתה לא צריך לבוא עם שום ידע מוקדם על מנת להנות ממנו ולהעביר אותו הלאה.

וכשאנו רוצים להנות מהצלחה ויראלית הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה לייצר חסמים ביננו ללחיצת ה- Share הנכספת.

תחשבו על זה, הפקת סרט בעברית תוחם אותך למספר מיליונים בודדים של צופים, סרט באנגלית מונע ממיליארד סינים להנות ממנו.

מותג הג’ינסים Diesel יצא לפני מס’ חודשים בסרטון ויראלי שמשתמש בריקוד ככלי אדיר ליצירת נוכחות ויראלית והעברת ערכי המותג: אפשר לרקוד כל דבר עם הגינסים של Diesel.

 

 2. The Slow Mo guys

ובמעבר חד, מסתבר שאנשים מתים על סרטי Slow motion, אחרת קשה להסביר מדוע הם מובילים את טבלת הסרטים הויראלים בצינור.

ערוץ היו טיוב The Slow Mo Guys שמשדר סדרה של מהלכים בהילוך איטי נהנה מקהילה של מאות אלפים ומיליוני צפיות לכל סרט, אך כשאני חושב על סרטי Slow Mo דבר ראשון עולה לי לראש הפרסומת הויראלית למזון הכלבים Pedrigree.

הצלחת ה-Slow Mo עשתה לה כנפיים וגם בערוץ הישראלי לילדים ZOOM ניסו לרכב על ההצלחה של הז’אנר אך נכשלו.

סיבת הכישלון טמונה בחוסר הבנה של הכלל הבסיסי של הז’אנר שהוא לא ההילוך האיטי עצמו אלא העובדה שהצילום האיטי חייב לחשוף בפניך דבר שלא ראית בצילום הרגיל לדוגמא התשוקה של הכלבים לאוכל. ברגע שנופל האסימון אצל הגולש מתחיל הטירוף הויראלי אחרת (ע”ע הסדרה הישראלית) זה לא איטי, זה סתם משעמם.

בברכת סרטים טובים,

הנאנוקים