“הרואה את המתים, אין לו מלים להגיד,
הוא הולך הצידה וממשיך לחיות, כמי שהפסיד.” (מתוך ‘את אני והמלחמה הבאה’,חנוך לוין 1968)

רק לפני מס’ חודשים  כשברק אובמה החל לסחוף אחריו את העולם כולו עם קמפיין חיובי שמביא עמו רוחות של תקווה הבטיחו לנו דוברי המפלגות תעמולת בחירות אחרת- ‘לא עוד סרטוני הפחדה טלוויזיונים והטחת בוץ זה בפרצופו של זה’ אמרו לנו אלא קמפיינים חיובים ואינטראקטיבים, קמפיינים הקוראים לציבור להצטרף אל המסר החיובי של המועמד-אל רוח השינוי.

כפטריות אחרי הגשם ביצבצו להם אתרי המפלגות כהעתקים זולים של הקמפיין האמריקאי-הליכוד גנב מאובמה את המסגרת הגראפית, מפלגת העבודה את הרקע הלבן בסרטוני הווידאו ואפילו ש”ס גנבו את סיסמת הבחירות ‘יחד-ננצח’

היום, כשהגענו ל-money time  גילינו שההבטחה לשינוי נדרסה ,ככל הנראה, תחת הטנקים בדרכם לעזה ואותה החליפה אותה תעמולת בחירות גסה,וולגרית ומיליטנטית. לא עוד דו שיח על גבי האינטרנט אלא זריעת פחד מתוך מקלטי הטלוויזיה.

למעטים שיראו את משדרי התעמולה לא צפוי שום דבר חדש או קריאטיבי- מתמודדנו הנעורים יתחרו זה בזה מי יוביל אותנו באופן נחוש והחלטי לעבר המלחמה הבאה שתוביל למלחמה אחריה שתוביל למלחמה אחריה.

הפחד הגדול העומד מולם כיום הוא לא איך וכיצד נצביע כי הכל כבר ידוע מראש אלא הפחד מפני השליח האמריקאי שינחת כאן בקרוב מלווה ברוח גבית של תקווה וסובלנות.

בפני אותו שליח הם יעמדו בצורה החלטית ונחושה ויודיעו לו נחרצות-‘NO WE CAN’T‘ כי אם יש דבר אחד שמפחיד אותנו יותר מהמלחמה הבא הוא הפחד משלום.